גמרא
פירוש
בִּשְׁחִיטָה יַבִּישְׁתָּא וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
מַאן תַּנָּא עָבַר בְּנָהָר הוּכְשַׁר הָלַךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת נִטְמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים וְצָרִיךְ הֶכְשֵׁר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מִפְּנֵי שֶׁהוּא חַי אוְכׇל שֶׁהוּא חַי אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ענה לו ריש לקיש: מדובר כאן בשחיטה יבישתא [יבשה], שלא יצא בה דם, שגם האם שנשחטה לא הוכשרה לקבל טומאה. והוא שלא כדעת רבי שמעון האומר שהשחיטה לבדה מכשירה.
ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] שכשיטתו שנו בברייתא: עבר בן פקועה בנהר — הוכשר, הלך לבית הקברות — נטמא, למרות שהוא חי? אמר רבי יוחנן: שיטת רבי יוסי הגלילי היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלים, כלומר מקבל טומאה כאוכל, וצריך הכשר משקה כדי לקבל טומאה. וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי — אינו מטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא מותר באכילה.
ומעירים: ואזדא [והלך] רבי יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו דבר אחד כלומר, הלכו בשיטה אחת, שכל שאינו טעון שחיטה להתירו — מיטמא טומאת אוכלים;
רבי יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין בן פקועה; בית שמאי — דתנן [ששנינו במשנה]: דגים, מאימתי מקבלין טומאה כאוכלים? בית שמאי אומרים: משיצודו, שבכך הם עומדים לאכילה, שהרי אינם צריכים שחיטה להתירם. ובית הלל אומרים: משימותו. רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות עוד.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר׳ עקיבא ובית הלל? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע (מפרפר) איכא בינייהו [יש ביניהם], שאינו יכול לחיות עוד, שלדעת ר׳ עקיבא מיטמא, ולדעת בית הלל אינו מיטמא עד שימות לגמרי.
ובענין זה בעי [שאל] רב חסדא: אם נולדו בדגים סימני טרפה, כגון נקב בבני המעים, שעושה טריפה בבהמה (לעיל מב,א), מהו? האם הם מיטמאים בטומאת אוכלים, כאילו היו מתים, או האם דינם כחיים? ואומרים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] טרפה שאסרה התורה — חיה, אינה עומדת למות כתוצאה מכך. ותיבעי למאן דאמר [ותישאל לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, אלא עומדת למות מחמת אותה לקות שיש בה.
ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] טרפה חיה; בהמה הוא שאינה עומדת למות כתוצאה מכך, מפני דנפישא [שמרובה] חיותה, אבל דגים דלא נפישא חיותייהו [שאין חיותם מרובה] — לא, ואם יש בהם סימני טריפה, הריהם עומדים למות. או דילמא [שמא], אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, הני מילי [דברים אלה אמורים] בבהמה, שיש במינה שחיטה, וכיון שאינה ראויה לשחיטה — רואים אותה כמתה, אבל דגים שאין במינן שחיטה — לא, וגם אם יש בהם סימני טריפה — אין זה מחשיב אותם כמתים? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד].
א ושבים לדין עובר הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת חכמים הסבורים שהותר בשחיטתה — אינו נחשב כבהמה לעצמו, ולכן חלבו מותר. ונשאלה השאלה: בהמה שהטילה נפל, מה דין חלבו? רבי יוחנן אמר: חלבו נידון כחלב בהמה, וחייב כרת על אכילתו. ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו נחשב כבהמה, שחלבה אסור, ולכן דין חלבו כדין חלב חיה, שאין בה איסור חלב.
ומסבירים, רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו אוירא גרים [האויר גורם], היציאה לאויר העולם היא הגורמת לעובר להיחשב בהמה בפני עצמה, וממילא לאסור את חלבו. רבי שמעון בן לקיש אמר: דין חלבו כדין חלב חיה, כי לדעתו חדשים גרמי [גורמים] שייחשב כבהמה שיש בה איסור חלב, ונפל זה לא נגמרו חודשיו.
איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו: כל היכא [כל מקום] שלא כלו לו חדשיו — לא כלום הוא, ובוודאי אין חלבו אסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [היכן] שהושיט אדם ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן תשעה חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו חדשים לבד גרמי [גורמים] להחשיבו כבהמה לעצמו. רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו מותר כחלב חיה, כי לדעתו גם חדשים וגם אוירא [היציאה לאויר] יחד גרמי [גורמים] לכך, וכיון שלא נולד — חלבו מותר.
איתיביה [הקשה לו] ר׳ יוחנן לרבי שמעון בן לקיש ממה ששנינו בענין הקרבת חלבו של עובר הנמצא במעי בהמת קדשים: מה דין הקרבת חלב ושתי כליות האמורות בקרבן אשם — מוצא מכלל שליל (עובר), אינו יכול להתקיים בשליל שבמעי אמו, שהרי קרבן אשם בא רק מן הזכרים, אף כל קרבן, גם זה הבא מן הנקבה — מוצא מכלל שליל, אין מצוה להקריב את החלב של השליל שנמצא בה.
ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלב שליל שבמעי אמו חלב גמור הוא — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זה הוא הטעם שהוצרך הפסוק למעט], לומר שאין מקריבים אותו. אלא לדידך [לשיטתך], שאינו נחשב כחלב גמור, אמאי איצטריך [מדוע הוצרך] הכתוב למעט אותו? אמר ליה [לו] ריש לקיש: טעמא דידי נמי מהכא [הטעם שלי גם כן מכאן הוא], כלומר, מדרשה זו עצמה אני לומד שחלב העובר אין בו איסור חלב.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, איתיביה [הקשה לו] רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא זו: מה חלב ושתי כליות האמורות באשם — מוצא מכלל שליל, אף כל — מוצא מכלל שליל.
ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלבו של עובר אינו נחשב חלב — משום הכי מיעטיה רחמנא [משום כך מיעטה אותו התורה] מהקרבה, אלא לדידך [לשיטתך], שדינו ככל חלב בהמה — ליקרב [שיקרב]! אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: טעם הדבר שאינו מוקרב אינו משום שאינו חלב גמור, אלא משום שהשליל עצמו אינו נחשב קרבן שצריך להקריב את חלבו. מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בקרבן שהוא מחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, שהוא פסול להקרבה (ויקרא כב, כז), למרות שחלבו בוודאי אסור.
ב ושבים למחלוקת במשנתנו בדינו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת ר׳ מאיר טעון שחיטה, ולדעת חכמים (ר׳ יהודה) הותר בשחיטת אמו. אמר רבי אמי: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, לדברי ר׳ מאיר האוסר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, שאינו ניתר בשחיטת אמו, וטעון שחיטה לעצמו, גם אם נמצא בטריפה הרי הוא מתיר אותו בשחיטת עצמו. לדברי ר׳ יהודה המתיר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, ששחיטת אמו מתירתו, אם נמצא בטריפה — הריהו אוסר אותו, מפני ששחיטת אמו לא התירה אותו באכילה, כשם שלא התירה את עצמה, וגם אינו ניתר בשחיטת עצמו.
רבא אמר: לדברי המתיר בן תשעה שנמצא בבהמה כשרה שנשחטה, כשנמצא בטריפה נמי [גם כן] הוא מותר בשחיטת עצמו, שכן ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה חי, או בשחיטת שני סימנים (קנה וושט) של אמו, או במקרה שלא הותר בשחיטתה — בשחיטת שני סימנים שלו.
בענין זה מסופר, שאמר רב חסדא לתלמידיו: השוחט את הטרפה, ומצא בה בן תשעה חי —מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush